פרק נז - מהלכות ביקור חולים ואבלות

פרק נז - מהלכות ביקור חולים ואבלות

א. גם הנשים חייבות במצות ביקור חולים. אך אשה נשואה שרשות בעלה עליה פעמים ופטורה ממצוה זו.

ב. יש אומרים שאשה יכולה לבקר איש חולה, וכן להיפך, ובלבד שלא יתחיידו לבדם. ויש חולקים ואומרים שאין זו מדת צניעות שאשה תבקר איש, או ההיפך, אלא אשה תבקר אשה, ואיש יבקר איש.

ג. נדה חולה אסור לבעלה ליגע בה כלל ועיקר, אלא ישכיר לה אשה שתטפל בה. ואם אין מי שיטפל בה והיא חולה שיש בה סכנה, או שיכולה להגיע לידי סכנה אם ימנע ממנה טיפול, יכול לטפל בה. וכשהאיש חולה ואין מי שישמשנו זולתה, מותר לה לשמשו, רק שתזהר שנגיעתה בו תהיה על ידי דבר אחר, כגון כפפות, על מנת שלא תיגע בבשרו ממש. ואם אי אפשר אלא אם כן נוגעת בבשרו, מותר.

ד. דין אונן שייך גם באשה שמת אחד משבעה קרוביה, שהם: אביה ואמה, אחיה ואחותה, בנה בתה, ובעלה. והיינו, מזמן הפטירה עד הקבורה, יש לה לנהוג דיני אנינות, ולכן אין לה לברך ברכות השחר וברכות התורה, וברכת אשר יצר, וכן אין לה להתפלל ולקרוא קריאת שמע, ואוכלת ושותה בלא ברכה לפניה ואחריה, ואף אם אכלה ושבעה אינה מברכת ברכת המזון. וכן אין לה לברך ברכות השבח כגון על הברקים והרעמים וכדומה.

ה. אשה שקבלה עליה קדושת מועד מבעוד יום, ונודע לה שמת לה מת ונקבר, יכולה לשבת באבלות רגעים מספר, ולהפקיע ממנה שבעה ימי אבלות, אף שקיבלה עליה קדושת החג, ואין צריך התרת חכם.

ו. אף הנשים אין נוהגות אבלות ברגל, שהנשים חייבות בשמחת יום טוב. ו)

ז. אשה שנפטרה, המנהג הוא שאם יש מי שמתעסק בקבורתה ובהלוייה, הלומד תורה אינו חייב להתבטל מתלמודו כדי להשתתף בהלוייה. ובלבד שיהיו שם עשרה אנשים לכל הפחות. שדינה כמי שלמד ולא לימד לאחרים, שאין צריך לבטל תורה בשביל הלוייתה.

ח. מנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, שהבנים והבנות, וכץ הנכדים והנכדות, אינם הולכים אחר מיטת אביהם הנפטר למנוחת עולמים, שיש צער גדול לנפטר כשצאצאיו מלוים אותו, ואין לשנות ממנהג ירושלים. ולכן על הבנים והבנות ושאר הצאצאים להגיע למקום צאת המטה, וישארו שם בעת ההספדים ואמירת הקדיש, ואחר שהמטה נעלמה מן העין, יעזבו את המקום. אולם ביתר ערי הארץ אין מקפידים כל כך בזה, וכן נוהגים בחוץ לארץ, שכל האבלים משתתפים בהלויה, ועל כן אין למחות בחזקה באלה שעלו מחוץ לארץ ומנהגם ללוות את האב הנפטר, ורוצים להחזיק במנהגם גם בירושלים. אבל אם יש בהם בני תורה, ראוי לתלמידי חכמים לדבר עמהם באמירה נעימה שלא לשנות מן המנהג שנעשה לטובת הנפטר, ואם לא יאבו שמוע הנח להם, והמוחה בידם בחזקה גורם לריב ומדנים. ובשאר ערי הארץ טוב לומר להם שינהגו בזה כמנהג ירושלים, שהבנים לא יצאו אחר מיטת אביהם כלל. וכל זה על האב, אבל נוהגים ללכת אחר מיטת האם, אף לכתחילה, [וטוב שהבנים יחלצו כתף בעת הלויית האם, ויניחו המטה על כתפיהם המגולות, כשמגיעים סמוך לבית הקברות]. וכל שכן שהולכים אחר מטת שאר הקרובים, מלבד אחר האבא, והסבא.

ט. לפי דעת הזוהר הקדוש אין לנשים ללוות את המת כלל, אלא תעמודנה בפתח החצר בעת הוצאת המטה, ולא תלכנה אחר המטה. וכל שכן שלא תיכנסנה לבית הקברות. וצריך מאד ליזהר שבעת ההלוייה לא תהיה שם תערובת נשים ואנשים יחדיו. וכתב הגאון מוילנא: "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל כי שם מתדבקין בקליפות מאד, וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה".

י. אין נכון לאשה בימי ראייתה ללכת לבית הקברות, או לקברות צדיקים וקברי אבותיה, כשעוברת דרך קברות אחרים. ובימי ליבונה מותר, אף שעדיין לא טבלה.

יא. גם אשה אבלה אסור לה לאכול כלום משלה בסעודה הראשונה אחר ההלוייה, ומברין אותה נשים ולא אנשים. וכן איש מברין אותו אנשים ולא נשים. ומכל מקום אם יושבים בחדר האנשים והנשים ביחד, אין להקפיד בכל זה.

יב. מותר לאשה להכין סעודת הבראה לאיש. ואשה אבלה אין לבעלה להברותה משלו, אלא יביאו לה השכנים וכדו'.

יג. אשת כהן מעוברת וקרבו ימיה ללדת, מותרת להכנס לכתחלה באהל המת.

יד. נשים חייבות אף הן לקרוע על המת כדין האנשים. וחובה קדושה להסביר להן שלפי דברי רבותינו בש"ס, וכל הפוסקים, הראשונים והאחרונים, חייבות אף הנשים לקרוע על מת שמתאבלות עליו, ואם ישנן נשים שנהגו בחוץ לארץ שלא לקרוע על מת מקרוביהם, יש לבטל מנהג זה המנוגד לדעת ההלכה, ובפרט שרבותינו החמירו מאד ואמרו, שאבל שלא קרע חייב מיתה, (מועד קטן כד). ולאחר הקריעה יסגרו מקום הקריעה בסיכת בטחון, לצניעות.

טו. כלה אבלה שעתידה להנשא אחר כלות שבעת ימי האבל, יכולה להפסיק בטהרה ולמנות שבעה נקיים באמצע ימי אבלה. ויש מי שכתב שלא יועילו לה שבעה נקיים משום חימוד בתוך ימי אבלה, ולא תראה דם חימוד כי אם אחר ימי אבלותה, ולכן הצריך שתספור שבעה נקיים רק אחר כלות ימי האבל. אולם חומרא יתרה היא, והסברא נותנת שגם האשה שהיא אבלה, ביודעה שהיא נכנסת לחופה אחר ימי אבלה, שייך בה חימוד. ולכן גם אבילה שתבעוה להנשא תוכל לספור שבעה נקיים מיד, גם בימי אבלה, ואין חילוק בין אבלה לשאר נשים.

טז. במקומות שהחברא קדישא אינן מוצאים נשים יהודיות המוכנות לשמש כחברא קדישא לנשים נפטרות, מותר להפעיל נשים נכריות להתעסק בנפטרות להרחיצן ולטהרן, ולהלבישן תכריכים על ידי הנחיות מתאימות לכך. אבל אין להתיר לעשות כן על ידי חברה קדישא של גברים, ואפילו על ידי סדין נכון להמנע, כמו שאמרו חז"ל הרחק מן הכיעור והדומה לו. ועל כל פנים אין ספק שמצוה וחובה להשפיע בדרכי נועם לארגן נשים יהודיות להתעסק בנשים נפטרות, על ידי הסברה נאותה ולהודיען גודל מצות גמילות חסד של אמת, וכמו שנהגו כן בכל הקהלות הקדושות, ועליהן תבא ברכת טוב. [ואם אין אפשרות להשיג אפילו נכריות לטהר את הנפטרות, אפשר לקוברן בלי טהרה בבגדיהן].