פרק נ - הלכות הפרשת חלה
מבוא
"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו
תרומה לה', ראשית עריסותיכם, חלה תרימו תרומה" [במדבר טו, יט].
הנה בטעם מצות חלה, מצינו שני יסודות
המבוארים בספר החינוך (מצוה שפה), האחד: שהעיסה תהיה מזון לגוף ומזון לנפש, אחר
שנעשית מצוה בעיסה. ויסוד שני: שיבוא למשרתי ה׳ לחם מבלי צער. וז"ל החינוך:
[נצטוינו] להפריש חלה מכל עיסה וליתן אותה לכהן, שנאמר: ראשית עריסותיכם חלה תרימו
תרומה, ודרשו רבותינו בגמרא (עירובין פג.) ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם, ועיסת
המדבר היתה עומר, והעומר עשירית האיפה (שמות טז, לו), והאיפה שלש סאין, והסאה ששה
קבין, וקב ארבע לוגין, ולוג שש ביצים. נמצאת האיפה ארבע מאות שלשים ושתים ביצים,
עשיריתה ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה, וזהו שיעור עיסה המחוייבת בחלה. ומשרשי
המצוה לפי שחיותו של אדם מן המזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותינו
במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה, ונקבל בה זכות בנפשינו,
ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש. וגם למען יחיו בו משרתי ה׳, העוסקים תמיד
בעבודתו, והם הכהנים ובלי יגיעה כלל. שאילו בתרומת הגורן יש להם עמל להעביר התבואה
בכברה ולטחון אותה, וכאן יבוא חוקם להם בלי צער של כלום. ע"כ.
ועוד אמרו במדרש (שיר השירים רבה א,
מג): ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם,
על שלא שמרתי חלה אחת כתיקנה בארץ ישראל, הריני משמרת שתי חלות בסוריא, סבורה
הייתי שאני מקבלת שכר על שתים, ואיני מקבלת שכר אלא על אחת.
ועוד אמרו במדרש (ויקרא רבה טו, ו) אמר
רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה, לומר לך, שכל המקיים מצות חלה
כאילו ביטל עבודה זרה. וכל המבטל מצות חלה כאילו קיים עבודה זרה.
ובמעיינה של תורה כתב בשם המפרשים, דמה
שהמקיים מצות הפרשת חלה הוי כאילו כופר בעבודה זרה ומבטל אותה, הוא מפני שאם קיים
מצות חלה הרי שהוא מאמין שהכל ניתן לו מאתו יתברך, ולפיכך מחוייב הוא להפריש לו את
ראשית רכושו לאות תודה. הרי דבר זה גופו מהווה כפירה מובהקת ביותר בעבודה זרה,
באשליית השוא של כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שהיא בעצם העבודה זרה הגרועה
ביותר, ככתוב (תהלים קטו, עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. אליליותם מתבטאת בזה
שהכסף והזהב נחשבים בעיניהם למעשי ידי אדם. ע"ש.
ובגמ׳ שבת (לב.) אמרו, ראשית קראתי
אתכם, על עסקי ראשית [חלה, ראשית עריסותיכם] הזהרתי אתכם. אם אתם זהירים בהם מוטב,
ואם לאו אני נוטל את נשמתכם. ושם (לב:) רבי אלעזר בר׳ יהודה אמר, בעוון חלה אין
ברכה במכונס [בבית], ומארה משתלחת בשערים, וזורעים זרעים ואחרים אוכלים, שנאמר: אף
אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש,
וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויבכם, אל תיקרי בהלה אלא בחלה.
ובמשנה מס׳ אבות (פרק ח׳ משנה ח׳)
שנינו: ושלא ליטול את החלה, רעב של כליה באה. וכתב בתוס׳ יום טוב שם, שלפיכך העונש
הוא כה חמור, משום שהרי היתה אפשרות ללוש את העיסה קימעא קימעא, בכמויות שאין בהם
שיעור של הפרשת חלה, ואם אין עושים כך הרי זה כאילו מבטלים את המצוה להכעיס.
ולעצמו של דבר, כיצד זה אדם מגיע לידי כך, שבמקום לנהוג בהיתר הוא נוהג באיסור ולש
דוקא עיסה גדולה החייבת בחלה, ברם, זו היא תוצאה מחפזון ובהלה, שאין שעתו של האדם
פנויה ללוש הרבה עיסות קטנות, והוא לש איפוא עיסה אחת גדולה בבת אחת, כדי לחסוך לו
זמן. יוצא איפוא, שבעטיה של הבהלה עובר אדם על הפרשת חלה" לפיכך שפיר מתאים
כאן הרמז: בהלה - חלה. [הדרש והעיון].
ומבואר במדרש בראשית רבה (א. ו), דמצות
חלה היא מצוה גדולה, שבזכות ג׳ דברים נברא העולם, בזכות חלה, מעשרות וביכורים.
ואמרו שם, ומה טעם, בראשית ברא אלוקים, ואין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו, כ),
ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח, ראשית דגנך. ואין ראשית
אלא ביכורים, שנאמר (שמות כג,ראשית ביכורי אדמתך. והובא בכה"ח (או"ח סי׳
תנז אות יג). והביא שם דחלה רומזת בשם הפנימי דחכמה דמלכות דז"א כנז' בדרוש
שמות הספירות. [עץ חיים שער מד פ"ד]. והוא שם יו"ד ק"י ו"ו
ק"י העולה גימטריה מ"ח, ולכן שיעור חלה הוא אחד ממ"ח חלקים, אף
שבזמן הזה החלה נשרפת. [ואמנם מנהגינו להפריש חלה כל שהוא כאשר יבואר].
ועוד אמרו במדרש רבה (פרשה יז
ה"ב): פתח רבי חנינא (קהלת ט׳) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך מהו, כי
כבר רצה האלוקים את מעשיך, אכול בשמחה לחמך זו הפרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו
פרשת נסכים, מהו כי כבר רצה וגו׳ זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבואו אל הארץ
וגו׳.
ובתוספת ביאור על חומר מצות הפרשת חלה
והעונש הכרוך בה, יש לציין מה שכתב בנפש החיים (שער ב ו): כי חיבור וקיום נשמת
האדם בגופו הוא על ידי אכילה ושתיה, ובילתם תפרד מהגוף. וככתוב כי בקשו אוכל למו
וישיבו את נפשם (איכה א יט). ולכן נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג,כלומר כוונת
הצדיק באכילה היא לקיום הנפש בגוף בכוח האכילה. וכבר אמרה התורה: (ויקרא יא. מד):
אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ וגו׳ כי אני ה׳ אלקיכם, והתקדשתם והייתם
קדושים. ונאמר עוד (דברים יד, כא): כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך לא תבשל גדי בחלב
אמו. וכתב הרמב"ם (בפתיחה למשנה תורה, ספר קדושה) לפי שבשני ענינים קדשנו
המקום והבדילנו מן הגויים, בעריות ובמאכלות אסורות וכו׳. ע"ש. ומבואר, דהבדלת
עם ישראל מן העמים וקדושתם תלויה בעניני מאכלות. וכח חיות הנפש קשור לחיות הגוף.
והנה נודע מה שכתב הרמב"ן על התורה (ויקרא יא,כי רוב המצוות המקדשות את
האכילה נאמרו בבשר, ומטרתן שלא יזון האדם בבשר בעלי חיים המוליד בלב מידות פחותות.
ע"ש. גם הלחם הוא עיקר מזונו של האדם, וכמו שנאמר (תהלים קד,ולחם לבב אנוש
יסעד. וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק כ׳ הלכה א׳). ובגמרא ברכות (מ.) אמרו,
אין התינוק יודע לקרוא אבא אמא עד שטועם טעם דגן.
ובעצם, מעלה מיוחדת יש ללחם, שאינו מגיע
אל האדם כמות שהוא, אלא מתחדש במעשה ידי האדם, וכמו שאמרו בברכות (נח.) כמה יגיעות
יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש וזרע, וקצר ועמר, ודש וזרה, וברר וטחן
והרקיד, ולש ואפה, ואחר כך אכל. ע"כ. ובמשנה (שבת עג.) מנו י"א מלאכות
הקשורות לעשיית הלחם, מתוך ל"ט מלאכות שבת. וכמו שאמרו בגמרא שם (עד:) תנא
סידורא דפת קא נקיט. וכיון שעשיית הלחם קשורה בעשיית האדם, לפיכך נצטוינו להפריש
חלה מהלחם, מלשון "חל", חלות במציאות של הלחם, חלות של קדושה לקדש את
החומר במזונו העיקרי של האדם. וכיוצא בזה כתב המהר"ל (חידושי אגדות ח"א
כג,, כי המצוה הזאת היא על ידי מעשה האדם, שהוא מגלגל את העיסה, ולכן בעוון חלה
אין ברכה במכונס, שזהו מעשה ידיו. ובדרך חיים (רמג ע"ב) כתב, הטעם שמתברך
המפריש את החלה, כי החלה היא מצוה שהיא בשביל הבית, דהיינו לפרנסת הבית, ולא כן
התרומה.
ובמדרש רבה (יד, אמרו: ואיש תרומות
יהרסנה, זה אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, ונקראת חלה תרומה. אמר רבי יוסי בן
קצרתה, כאשה הזאת שהיא משקשקת עיסתה במים, והגבהת חלתה מבינתיים [מבין המים
והקמח], כך בתחלה ואד יעלה מן הארץ, ואחר כך וייצא ה׳ אלוקים. ע"כ.
ורש"י על התורה (בראשית ב, ו) כותב: ואד יעלה מן הארץ, לענין ברייתו של אדם,
העלה התהום והשקה עננים לשרות העפר, ונברא אדם. בגבל זה, שנותן מים ואחר כך לש את
העיסה, כך והשקה, ואח"כ וייצר. ע"כ. נמצא שישנה השוואה בין אופי בריאת
האדם, לאופן יצירת מזונו. האדם הוא עירוב וגיבול של עפר במים, כעיסה הנוצרת מעירוב
קמח ומים. וזהו שאמרו חז"ל: ראשית קראתי אתכם, כלומר ישראל הם ההמשך לאדם
הראשון.
ונודע, שמצות חלה הוטלה לכתחלה על האשה,
ולכן אמרו (פ"ב דשבת) על שלשה דברים הנשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות
בנדה בחלה ובהדלקת הנר. ועוד אמרו ביבמות (סג.) אשכחיה [מצאו] רבי יוסי לאליהו,
אמר לו: כתיב אעשה לו עזר כנגדו, במה אשה עוזרתו לאדם, אמר לו, אדם מביא חיטים,
חיטים כוסס, פשתן, פשתן לובש, לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. וכיוצא
בזה אמרו במדרש רבה (פרק ט׳), ויאמר ה׳ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר
כנגדו. אמר החכמים לאליהו, תן טעם לדבריך. אמרתי להן, אני נותן טעם לדברי, ואמרתי
להן, רבותי, חיטים ושעורים עד שלא נעשו ולא נטחנו בריחים הא אינן כלום, אלא עצים
בלבד, ואמר לי הן. ואמרתי להם, אם נותן אדם אותם לאשתו, ותקנתן ועשאתן וטחנתן
בריחים והוציאה מהן את הפת יפה. או שהיא עשתה לו מבשר שמן או מחלב שמן אכילות
טובות שבעולם, והוא אוכל. ע"כ. וכיון שהכנת המזון תלויה ביד האשה, לפיכך
הוטלה מצוה זו של הפרשת חלה על האשה.
הלכות חלה - סימן שכב - חלת ארץ ישראל
וחלת חו"ל
א. נאמר בתורה (במדבר טו, יט): והיה
באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם, חלה תרימו תרומה. ולפיכך מצות
עשה להפריש חלה מן העיסה, וליתנה לכהן. [ובזמנינו שורפין את החלה, כאשר יבואר].
ב. יש אומרים שמצות חלה אינה מצוה חיובית
על האדם, אלא הרי היא מצוה קיומית, שאם רוצה לאכול מעיסתו מצוה עליו להפריש חלה,
ולתקן את עיסתו בהפרשת חלה. ויש אומרים שהיא מצוה חיובית על האדם.
ג. לא חייבה התורה להפריש חלה אלא בארץ
ישראל בלבד, שנאמר, והיה באכלכם מלחם הארץ. [ראה להלן סעיף ו׳]. וגם בארץ ישראל
אין החיוב אלא בזמן שכל ישראל שם, שנאמר בבואכם בביאת כולכם, ולא ביאת מקצתכם.
לפיכך חלה בזמן הזה בארץ ישראל [שאין רוב היהודים נמצאים בארץ ישראל], אינה אלא
מדרבנן, ובכל ספק בזמן הזה אזלינן לקולא.
ד. אפילו לאחר ההפרשה וקריאת שם, אין החלה
אלא מדרבנן. וגם בזה במקום ספק אמרינן ספק דרבנן לקולא.
ה. יש מי שאומר שאשה שנסתפקה אם הפרישה
חלה או לא, יש לילך בזה להקל, ככל ספק דרבנן דנקטינן לקולא, ואף שהעיסה בחזקת
איסור, וגם חשיבא כדבר שיש לו מתירין, שיכול להתירה על ידי הפרשה [בלי ברכה],
אפילו הכי אזלינן בזה להקל. וטוב להחמיר ולהפריש בלא ברכה.
ו. מפרישין חלה בחוץ לארץ [בכל הארצות]
מדברי סופרים, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. ומברכים על הפרשת חלה כמו שמברכים
בארץ ישראל. ו)
ז. מה שנאמר בתורה ראשית עריסותיכם, מדין
תורה אין לזה שיעור, ואפילו אם הפריש כל שהוא, פטר את העיסה. רק שלא יעשה כל עיסתו
חלה, אלא ישייר ממנה מעט. אבל מדברי סופרים מפרישין כמות של חלק אחד מעשרים וארבעה
בעיסה. ומאפייה העושה למכור מפרישין חלה בכמות של חלק אחד מארבעים ושמונה בעיסה.
ואולם בזמן הזה שהחלה אסורה באכילה לכהנים מפני הטומאה, והחלה בלאו הכי נשרפת,
נוטלים חלה כל שהוא, ואין צריך להחמיר ליטול אחד ממ"ח בעיסה. וכן כיום אין
מפרישין ב׳ חלות, אלא די בחלה אחת שאותה שורפין באש. ויש מהאשכנזים שנוהגים להפריש
שיעור כזית.
ח. אחר ההפרשה שורפין את החלה באש,
ולכתחלה אין לזרוק את החלה לאשפה ולזלזל בקדושת חלה. [ראה להלן סימן שכח סעיף ח׳].
ויש אומרים שלא ישרפו את החלה עם היסק התנור, אלא ישרפו החלה בפני עצמה, כדי שלא
ליהנות ממנה. ולכן נוהגים להשליך את החלה לתנור קודם שאופים בה. ויש מתירין,
ונוהגים להקל בזה.
ט. אולם אם אי אפשר לשרוף את החלה
שהפרישו, מכל סיבה שהיא, יש לעטוף אותה בנייר היטב, ולזורקה לאשפה. וכן לאחר ששרף
את החלה מותר לו לזורקה לאשפה, כיון שכבר נעשתה מצוותה, ואין בזה משום זלזול
במצוה.
י. אשה שהפרישה חלה ולא הספיקה לשורפה,
והחלה נאבדה, או שתינוק או עוף אכלה, אינה צריכה להפריש חלה אחרת, שכבר נתקיימה
המצוה והעיסה נפטרה בעצם ההפרשה.
סימן שכג - אם חלה נאכלת, ודין תערובת
חלה
א. בזמן שהיו דיני טומאה וטהרה, והיו
הכהנים טהורים, היו נותנים להם לאכול את החלה, והיו אוכלים אותה בטהרה, בין זכרים
ובין נקבות. אך כיום שאין נוהגים דיני טומאה וטהרה, וכולנו טמאי מתים, אסור לכהנים
לאכול את החלה שהופרשה. וגם החלה שהפרישו אותה מן העיסה, היא טמאה, עקב המגע הידני
של העוסקים בעיסה, והם עצמם הרי הם טמאי מתים. ולכן החלה בימינו אינה ניתנת
לכהנים, אלא שורפים אותה.
ב. חלה שהופרשה מהעיסה, ונתערבה שוב בעיסה
קודם שהספיקו לשורפה, אם יש בעיסה אחד ומאה כנגד החלה, הרי היא מתבטלת והעיסה
מותרת באכילה וחוזר להפריש שוב. ואם אין בעיסה שיעור ק"א כדי לבטלה, ילך לחכם
ויתיר לו את נדר ההפרשה. ואף על פי שבשעת הפרשת החלה בירך על הפרשת חלה, והרי החכם
עוקר את הנדר מעיקרו, אפילו הכי אין בזה חשש ברכה לבטלה. אולם כשחוזר להפריש חלה
אחרת, אין צריך לחזור ולברך. ואין חילוק בין אם נתערבה באותה עיסה, לבין אם נתערבה
בעיסה אחרת.
ג. אם הפרישו חלה בערב שבת, והחלה שהפרישו
אותה נפלה לתוך תבשיל בשבת, מותר לחכם להפר את הנדר בשבת, דהוי כנדרים שמפירים
אותם לצורך השבת.
