פרק כה - תכשיטי אשה
א. מותר לאשה לתת בשבת אבקת פודרא
צבעונית על פניה, כל שאין באבקה זו משחה, אלא היא אבקת כדוגמת קמח, דבזה כיון
שאינו דבר המתקיים מותר. אבל אם הפודרא מעורבת במשחה או קרם, יש להחמיר. וכן יש
להחמיר בהעברת סרק על הפנים. והוא צבע בהיר בדבר המתקיים.
ב. אסור לאשה לצבוע את השפתיים
בשבת ויום טוב, וגם אם השפתיים היו צבועות מבעוד יום, אסור לחזור ולצובען בשבת
ויום טוב.
ד. אסור לאשה לתת לקה על
הצפורניים בשבת, ואין הבדל בזה בין לקה צבעונית ללקה שקופה. ואין לאשה להסיר את
הלקה מעל צפורניה בשבת.
ה. מותר לאשה לתת בשבת וביום טוב
מי ורדים או שאר מי בושם על פניה וידיה, שאע"פ שע"י זה מולידה ריח טוב
בבשרה בשבת, מכל מקום בבשר אדם לא שייך איסור זה. וגם אין בזה איסור סיכה. ואף
ביום הכפורים יש להקל בזה. ואף על השערות יש להקל. ויש להקל בזה גם בבקבוקי בושם
שהריח מתפזר בחלל החדר ע"י לחיצה על פקק הבקבוק. ואין לחוש בזה לאיסור זורה
בשבת, שהרי אין כאן תערובת של פסולת ואוכל. ולכן אם אירע בשבת בשעת התפלה ריח רע,
מותר לפזר ריח טוב ממטהר אויר בחלל ביהכ"נ, ואין בזה חשש משום זורה. וכבר פשט
המנהג להקל כאשר יש שמחת חתן או בר מצוה, מזלפים על הידים מי בושם בשבת קודם
העלייה לתורה. והנזהרים בזה אינם אלא חסידים ואנשי מעשה. ואף בשער הראש או הזקן יש
מקום להקל לתת שם מי ורדים או בושם, אך יש להזהיר שלא לזלף מי בושם על מטפחת או
בגדים, משום איסור מוליד ריח טוב בשבת וביום טוב, וכדעת רוב הראשונים.
ו. מי שהתיזו על גופו מי בושם
מיוחדים להעברת הזיעה [דיאודורנט] מותר לו להחליף בשבת בגד אחר, אף שהריח יעבור על
הבגד, שהרי אינו מתכוין להולדת הריח בבגד, והוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה באיסור
דרבנן. ו)
ז. מי שזילפו על פניו מי בושם
בשבת, מותר לו לנגב את פניו במגבת, כשאינן מתכוין אלא להעביר את הרטיבות מעל פניו.
והמחמיר תבא עליו ברכה. ומותר לנגב את הפנים או את הידים בממחטה שספוגה במי בושם,
[שעירבו בה בושם מערב שבת], באופן שאין מי הבושם נסחטים מהממחטה.
ח. מותר לתת מי ורדים לתוך אוכלים
או משקים בשבת, כדי לבשמם ולהטעימם, שהרי אין דעתו מכוונת בעיקר ליהנות מריחן.
ט. בגדים שעשויים מחומר סינטטי,
שבעת לבישתם במקום אפל נראה שיוצאים מהם כעין ניצוצות, מותר ללבוש אותם בשבת אף
לכתחלה.
