פרק לט - הלכות יום הכיפורים לנשים
ב.
המנהג בכל תפוצות ישראל לעשות "כפרות" בערב יוהכ"פ, דהיינו שנוהגים
לשחוט תרנגול לכל אחד מבני הבית, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש עוד מימות הגאונים.
ונוהגים ליקח תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית הזכרים. ותרנגולת נקבה לכל אחת
מהנקבות. ובוחרים בתרנגולים לבנים, ולוקחים למעוברת תרנגול ושתי תרנגולות, ומי
שאין ידו משגת די אפילו בתרנגול ותרנגולת לכל בני הבית. ומסבב הכפרות סביב ראשו,
ואומר: זה חליפתי זה תמורתי זה כפרתי, וכשעושה כפרה לנקבה יאמר: חליפתך, תמורתך
כפרתך.
ד.
על הנשים לבקש סליחה אשה מאת רעותה, בערב יום הכפורים, אם פגעה בה באונאת דברים,
וכדומה, במשך ימות השנה. כי אין יום הכפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו אלא
אם כן ירצה אותו ויפייסנו. ולכן הבעל והאשה ימחלו זה לזה בערב יום הכפורים, על כל
אשר חטאו אחד כלפי השני במשך כל השנה, ודברו בכעסם דברים אשר לא כן.
ה.
גם הנשים מצוות להוסיף מחול על הקודש. והמנהג פשוט כיום שהנשים מפסיקות לאכול
מבעוד יום איזה זמן, [כרבע שעה עשרים דקות קודם השקיעה] ומוסיפות מחול על הקודש.
ואם אינן יודעות יש ללמדן שגם עליהן יש מצוה להוסיף מחול על הקודש. ומצות התוספת
נוהגת בכל חמשת הענויים [אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה].
וכן צריך לפרוש ממלאכה ומאיסור שבות מבעוד יום. וזמן התוספת הוא מעט קודם שקיעת
החמה. ודי אפילו בכל שהוא מן התורה כל זמן שלא שקעה החמה.
ו.
המנהג הנכון אשר פשט כמעט בכל תפוצות ישראל להדליק נרות בערב יוהכ"פ לצורך
ליל יוהכ"פ. ומכל מקום בעיר שנהגו שלא להדליק בערב יוהכ"פ אין מדליקין.
ובמקומותינו שמדליקין מברכים קודם ההדלקה: אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של
יום הכפורים. ובמקום שאין מנהג ידוע לא יברכו, ולפי מנהג אשכנז הנשים מדליקות
הנרות בערב יוהכ"פ תחלה, ומיד לאחר מכן מברכות, כמנהגן בשבת. ו)
ז.
אין לברך שהחיינו בשעת הדלקת הנרות, אלא יכוונו לצאת ידי ברכת שהחיינו בעת שמברכים
שהחיינו בבית הכנסת עם הוצאת ספר התורה של "כל נדרי ". ומכל מקום אם
ירצו לברך שהחיינו בשעת ההדלקה, לא יברכו שהחיינו עד גמר ההדלקה, כי בזה מקבלת
עליה תוספת יוהכ"פ, ונאסרת בעשיית כל מלאכה ואכילה ושתיה וכו', ולכן לא
תברכנה שהחיינו כל עוד נעליהן ברגליהן.
ח.
הכל חייבים להתענות ולהשלים התענית ביום הכפורים. ומעוברות ומניקות גם כן מתענות
ומשלימות, אלא אם כן הרופא אומר שאם לא תאכל תבא לידי סכנה, שאז חייבת לאכול,
ואפילו אם היא טוענת שיכולה להתענות, שומעין לרופא. ומצוה להסביר הדברים על ידי
רבנים שבמקום ספק סכנה אסור להחמיר על עצמו ולהתענות, ובכל מקרה נכון לעשות שאלת
חכם. ואף אשה צדקת המחמירה על עצמה בדברים הרבה, בענין הנז' חייבת לנהוג כאמור.
ט.
יולדת בתוך שלשה ימים ללידתה, פטורה מלהתענות ביום הכפורים, ואפילו אומרת שיכולה
להתענות אין שומעין לה, וצריכה לאכול ביום הכפורים. ויולדת בתוך שבעים ושתים שעות
קודם יום הכפורים, נקראת יולדת שפטורה מתענית. ואף על פי שבזמן הזה דעת חלק
מהרופאים שהיולדת בתוך שלשה ימים יכולה להתענות ולהשלים, מכל מקום להלכה אנו
תופסים כדברי חז"ל שהיולדת בתוך שלשה ימים אין לה להתענות. וכן יולדת שיושבת
על המשבר ללדת, פטורה מלהתענות ביום הכפורים, וכן אשה שהפילה קודם יום הכפורים,
דינה כדין אשה יולדת, ובתוך שבעים ושתים שעות פטורה מלהתענות ביום הכפורים.
י.
מעוברת שהריחה דבר מאכל, לוחשין לה באזנה שיוהכ"פ היום, אם נתקררה דעתה
בזכרון זה, מוטב, ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה. ואם הריחה מאכל אסור, יש
אומרים שאפילו ביוהכ"פ אין לוחשין לה כיון שאין לו היתר.
יא.
יולדת תוך ג׳ ימים, וכן חולה שיש בו סכנה, או אפילו ספק סכנה, שאוכלים
ביוהכ"פ, שאסור להם לצום, אינם צריכים לאכול שלא כדרך הנאתם, ויש להכין להם
מערב יוהכ"פ פרוסות לחם עם ליפתן, ולשקול אותם שתהיה כל פרוסה עם הליפתן שבה
בערך שלושים גרם. וכשיתחיל החולה לאכול, למשל בשעה שמונה בערב, יאכל פרוסה אחת,
וימתין עד שעה שמונה ועשר דקות, ויתחיל לאכול את הפרוסה השניה, ושוב ימתין עד שעה
שמונה ועשרים דקות, ויתחיל לאכול את הפרוסה השלישית, וכן הלאה. ואם שכחו לשקול את
הפרוסות מערב יום הכפורים, מותר לשקול אותם ביוהכ"פ, שזה משקל לצורך מצוה.
ואין חילוק בזה בין חולה שיש בו סכנה גמורה, לבין חולה שכעת אינו מסוכן, אלא תש
כוחו מחמת זיקנה, ואין כאן רופא שיאמר שאם יתענה יכבד חליו ויסתכן, שמאכילים אותו
על פיו. ועל כל פנים בפחות משיעור יש להקל יותר. ואף אם היולדת לא אמרה שצריכה
לאכול פחות מכשיעור, מכל מקום אין מאכילים אותה כשיעור, אלא אם כן אמרה מפורש
שצריכה לאכול שיעור בבת אחת. ואם יודע החולה בבירור שאחר שאכל שתים או שלש פרוסות
חלפה הסכנה, וכן אם הרופא קובע כן, אינו רשאי לאכול יותר ביום הכפורים. וזקן או
זקנה שתש כוחם מרוב התענית, ויש חשש סכנה, מאכילים אותם.
יב.
חולה שצריך לשתות ביום הכפורים מחשש סכנה, השיעור באדם בינוני הוא רוב רביעית,
שהוא בערך ארבעים וארבעה גרם. ולכן ישתה כשיעור ארבעים גרם, וימתין חמש דקות,
וישתה עוד ארבעים גרם, עד שיגמור לשתות כל צרכו. ובכל זה מספיק ברכה אחת בתחלת
השתיה.
יג.
חולה או יולדת שאוכלים ביום הכפורים, אינם צריכים לקדש תחלה, גם כשחל בשבת, אבל
מזכירים יעלה ויבוא בברכת המזון. ואומר: "ביום הכפורים הזה, ביום סליחת העון
הזה". ואם חל בשבת מוסיף גם "רצה והחליצנו". ואם שכח אינו חוזר. וכל
זה כשאכלו פת שיעור כזית, כ־27 גרם, בתוך כדי אכילת פרס.
יד.
איסור נעילת הסנדל ביום הכפורים הוא בין לאנשים בין לנשים. וכך יש לחנך את הבנות
הקטנות. ודוקא נעלי עור, אבל נעלי גומי מותרים, וכן נעלי עץ ושל בגד מותרים, שהרי
קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף. ונעלי עץ שיש להם רצועה של עור [קבקאב]
מותר לנועלם.
טז.
קטנה שהשלימה י"א שנה ויום אחד, אם הוריה יודעים בבירור שהיא בריאה ויכולה
להתענות ולהשלים, תשלים התענית, ואם לאו לא תתענה עד חצות היום. ונערה בת שתים
עשרה ויום אחד, מתענה ומשלימה כל היום, ואינה רשאית לאכול אלא על פי הוראת רופא,
כדין אשה גדולה.
יז.
המנהג שאין הבנות הרווקות טובלות בערב יום הכפורים. וכן הנשים שהן בתוך שבעה
נקיים, לא תטבלנה בערב ראש השנה ובערב יום הכפורים.
יט.
נשים שקשה להן ללכת לבית הכנסת ביום הכפורים מחמת חולשה, או שיש להן בבית ילדים
קטנים שאם תקחם לבית הכנסת יפריעו למהלך התפלה, תתפללנה בבית, ואינן צריכות לבוא
לבית הכנסת, ותאמר את הי"ג מדות בנגינה בטעמי המקרא אם יודעת. ותאמר גם את
הוידוי ו "על חטא" שבסוף העמידה, וכן בתפלת מנחה בערב יום הכפורים, תאמר
את הוידוי כמודפס במחזורים.
