פרק י - הלכות נטילת ידים לסעודה

פרק י - הלכות נטילת ידים לסעודה

א. גם הנשים חייבות בנטילת ידים לסעודה, ועל כן צריך כל אדם להיות בקי בהלכות נטילת ידים, וללמד את בני ביתו דיני נטילת ידים, וישגיח שיטלו ידיהם כהלכה. וכן יחנך את בניו ובנותיו הקטנים לנטילה בברכה.

ב. האוכלת פת, אם בדעתה לאכול שיעור כזית פת [27 גרם], צריכה ליטול ידיה בלא ברכה, אבל אם דעתה לאכול פת כשיעור כביצה שהוא כ-54 גרם, צריכה ליטול ידיה בברכה. והאוכלת פת פחות מכזית, יכולה להקל אף לכתחלה שלא ליטול ידיה, ומכל מקום טוב להחמיר שלא לנהוג כן.

ג. צריכות הנשים להקפיד ליטול ידיהן גם לדבר שטיבולו במשקה, שדינן בזה כדין האנשים. והיינו, שאוכלת דבר שיש עליו רטיבות מים (שלא בתוך הסעודה), או משאר משקין צוננין (שהם: יין, דבש דבורים, שמן זית, וחלב, טל, דם), ויש בזה רטיבות שהוא טופח על מנת להטפיח, וכן אם מטביל לתוך משקה, צריכה ליטול ידיה בלי ברכה. וצריכה ליטול ידיה ככל דיני נטילת ידים. וגם בזה יש לחנך את הבנות הקטנות ליטול ידיהן לדבר שטיבולו במשקה. ואמנם פרי ששטפו אותו במים, וניגבו, אין צריך ליטול הידים כל שאינו טופח על מנת להטפיח. וכן המטבלת פרוסת עוגה פחות מכזית בכוס תה או קפה חם, אינה צריכה ליטול הידים אף שנוגעת בידיה בעוגה. והוא הדין באוכלת פרי או ירק רטוב במים, פחות מכזית, וגם אינה נוגעת בפרי עצמו אלא באמצעות מזלג, אינה צריכה ליטול הידים.

ד. צריכה האשה לנקות את ידיה קודם הנטילה מלכלוך שתחת הצפורן.

ה. צריכה האשה להסיר את הטבעת בשעת נטילת ידים. ואשה שאינה רגילה להסיר את הטבעת מעל אצבעה בעת עשיית עוגה, וכדומה, מותר לה ליטול את ידיה עם הטבעת, ואין זה נחשב לחציצה, אפילו אם הטבעת מהודקת. ואם יש בטבעת אבן יקרה, שדרכה של האשה להקפיד להסיר את הטבעת כדי שהאבן לא תתקלקל במים, חשיב חציצה, וצריכה להוציא הטבעת קודם הנטילה. ואם אינה מקפידה להוציא לעולם את הטבעת שיש בה אבן מעל ידה, אין זה נחשב חציצה.

ו. אשה הצובעת את צפרניה לנוי, אין בכך חציצה לענין נטילת ידים. וכן צבע החינה שנוהגות איזה נשים לצבוע לפני חתונת קרובותיהן, אינו חוצץ לנטילת ידים. ומי שעוסק בצביעת תפילין, וכל השבוע אינו מקפיד לרחוץ ידיו מהדיו שעל גבי ידיו, יש אומרים שישתדל לנקות את הדיו מעל ידיו עד כמה שאפשר, ויותר אינו חוצץ. אבל בשבת וחג שדרכו להקפיד על ניקיון ידיו, יש לחוש בזה לחציצה. ו)

ז. אשה שמרחה על ידיה משחה [וולטה או ענוגה] או שמן להחליקן, אף על פי שאין המים מלחלחים את הידים, אין בזה חציצה.

פרק יא - הלכות סעודה וברכת המזון

פרק יא - הלכות סעודה וברכת המזון

א. אף הנשים חייבות במים אחרונים, כדין האיש. ואף שיש שכתבו להקל בזה, העיקר להלכה להנהיג גם את הנשים והבנות שתטולנה ידיהן מים אחרונים.

ב. נשים חייבות בברכת המזון, וכל שאכלו פת שיעור 27 גרם ומעלה, צריכות לברך ברכת המזון. וצריכות לברך את כל ד' הברכות, כולל ברכת הטוב והמטיב. ואין לנשים לברך ברכת המזון המקוצר המודפס באיזה סידורים, אלא צריכות ללמוד לקרוא ולברך ברכת המזון בשלימותה. ואם האשה עסוקה בטיפול בילדים, או בהכנת מאכלים לבעלה, רשאית שלא לומר הרחמן, וכאשר תתפנה מעסקיה תאמר הרחמן.

ג. נסתפקו בגמרא אם הנשים חייבות בברכת המזון מן התורה, או רק מדרבנן, ולכן אין האשה יכולה להוציא ידי חובת ברכת המזון את בעלה או בנה הגדול, שאכלו ושבעו ונתחייבו בברכת המזון מן התורה. ואף אם בעלה או בנה חולים, ואינם יכולים לברך ברכת המזון בעצמם, אינה יכולה להוציאם ידי חובתם כשאכלו ושבעו. ורק באופן שאכלו כזית, שאין חיובם לברך ברכת המזון אלא מדרבנן, בזה יכולה האשה שאכלה כדי שביעה להוציאם ידי חובתם.

ד. קודם שתברך ברכת המזון תכוין לצאת ידי חובת מצות ברכת המזון, שהרי מצוות צריכות כוונה. [וגם אם חיוב הנשים בברכת המזון הוא מדרבנן, קיימא לן שצריך לכוין לשם מצוה גם במצוות דרבנן]. ויש אומרים שאם בירכה ברכת המזון אף על פי שלא כיוונה בפירוש לשם מצות ברכת המזון, יצאה ידי חובה, שהרי לא בירכה אלא משום ציווי השי"ת וחכמינו ז"ל. [ועל זה סמכו רבים אף לכתחלה שאינם מכוונים בפירוש בעת התפלה וברכת המזון וכדומה לשם מצוה]. ומכל מקום לכתחלה ראוי שתכוין בפירוש לשם קיום המצוה.

ה. אשה שאכלה כדי שביעה, ובירכה ברכת המזון ונתכוונה להוציא ידי חובה איש [גדול] שאכל כדי שביעה, וגם האיש נתכוין לצאת ידי חובה בברכת המזון שהאשה בירכה, בדיעבד יצא ידי חובה.

ו. אשה שאכלה פת יכולה לברך ברכת המזון ולהוציא ידי חובה מדין שומע כעונה קטן שאכל ושבע, אחר שחיוב הקטן מדרבנן, והנשים חייבות בברכת המזון מדין ספק דאורייתא. ו)

ז. אשה שאכלה ושבעה, אינה יכולה לצאת ידי חובת ברכת המזון ששומעת מפי קטן שלא הגיע למצוות, אפילו אם הקטן אכל שיעור כדי שביעה, דשמא חיוב האשה בברכת המזון הוא מן התורה, והרי קטן אינו חייב בברכת המזון אלא מדין חינוך, ואין חיוב דרבנן מוציא ידי חובה מי שחייב מן התורה. וכל שכן להאומרים דחובת חינוך על האב ולא על הבן. ואמנם נער שהגיע לי"ג שנה ויום אחד, אף אם אין ידוע אם הביא ב' שערות או לא, יכול לברך ברכת המזון ולהוציא ידי חובה מדין שומע כעונה אשה שאכלה ושבעה, באופן שגם היא מתכוונת לצאת ידי חובתה.

ח. אשה שאכלה ושבעה ונסתפקה אם בירכה ברכת המזון או לא, אינה צריכה לברך מספק. ומכל מקום טוב שתהרהר ברכת המזון בלבה [מתוך הסידור], הואיל ולדעת הרמב"ם והסמ"ג הרהור כדיבור דמי, ותרויח שלכל הפחות תצא ידי חובת ברכת המזון אליבא דהרמב"ם והסמ"ג. [ואין לחוש בזה לאיסור ברכה לבטלה, שאין איסור ברכה לבטלה אלא כשמוציא בשפתיו]. ואם יכולה לשמוע ברכת המזון מאחר, שיכוין להוציאה ידי חובה, וגם היא תכוין לצאת ידי חובה, שפיר דמי.

ט. אף שנשים פטורות ממצות תלמוד תורה ומלמול את בניהם, מכל מקום אין להן להשמיט ברית ותורה בנוסח ברכת המזון, אלא צריכות לברך בנוסח הרגיל. וכן המנהג פשוט.

י. אף נשים בזמן שאינן טהורות, חייבות לברך ברכת המזון, שאין דברי תורה מקבלים טומאה. ועל מנהלות בית הספר לבנות להסביר לתלמידות מבני עדות המזרח והספרדים שהן חייבות בברכת המזון ובשאר ברכות גם בימי ראייתן.

יא. גם האשה צריכה לברך ברכת המזון בישיבה.

יב. הבנות הרווקות הרגילות ללכת בגילוי שערות ראשן, אף על פי כן בברכת המזון ראוי שתכסנה ראשון במטפחת בעת הברכה. ואמנם אם הבנות נמצאות בבית ספר ששם אין הבנות נוהגות כן, ויש חשש שאם הבית תנהג כן תהיה ללעג וקלס, כיון שאין זה חיוב מן הדין יכולה לברך ברכת המזון בגילוי ראש.

יג. אין להסיר את המפה והלחם עד אחר ברכת המזון, וכל מי שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם. ואין להסיר גם את המלח מעל השלחן עד לאחר ברכת המזון. וטוב להסיר מעל השלחן את הצלחות והקערות שיש בהם שיירי מאכל, ויש הנוהגים על פי הסוד לרכז את העצמות והקליפות בצלחת אחת, ומשאירים אותה על השלחן עד אחר ברכת המזון.

יד. אף על פי שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית, מכל מקום הדבר קשה לעניות.

טו. אסור לברך ברכת המזון ולעסוק במלאכה, ולכן אין לסדר את הצלחות והשלחן בעת שמברכים ברכת המזון. וצריך להחמיר בזה גם בברכה רביעית.

טז. אשה ששכחה לומר יעלה ויבא בברכת המזון בימים טובים, דינה כדין האיש, שאינה חוזרת, מלבד בליל פסח שצריכה לחזור לראש ברכת המזון, הואיל והנשים חייבות באכילת מצה בליל פסח. אבל בליל סוכות אינה חוזרת, שהרי אינה חייבת בישיבה בסוכה, ויש אומרים שהחיוב להזכיר חג בברכת המזון הוא מדין חיוב הישיבה בסוכה.

יז. אשה ששכחה לומר רצה והחליצנו בסעודה ראשונה ושניה של סעודות שבת, [דהיינו בליל שבת, ובשבת בבוקר], דינה כדין האיש, שאם נזכרה אמר שחתמה בונה ירושלים, תאמר שם ברכת אשר נתן שבתות וכו'. ואם נזכרה מיד כשאמרה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, כדי לומר לעד האל אבינו וכו', ועדיין לא אמרה תיבת לעד, תסיים מיד ותאמר: אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל, באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת. ותמשיך ברכת לעד האל אבינו וכו'. ואם כבר התחילה בנוסח הברכה הרביעית, אפילו אמרה רק תיבת לעד, או תיבת האל, חוזרת לראש ברכת המזון. ואם התחילה בברכת הטוב והמטיב אפילו בתיבה אחת, שאמרה לעד וכו', חוזרת לראש ברכת המזון.

יח. אשה ששכחה להזכיר רצה והחליצנו בברכת המזון של סעודה שלישית, אינה חוזרת, ואפילו אם נזכרה שלא אמרה רצה והחליצנו קודם שהתחילה בברכת הטוב והמטיב, אינה מברכת ברכת "אשר נתן" בשם ומלכות, אלא יכולה לומר הברכה בלי שם ומלכות, ותמשיך בברכה רביעית.

יט. חייב אדם לחנך את בתו הקטנה לברך ברכת המזון, כמו שמחנך את בניו בכל המצוות, שגם בבנות שייך דין חינוך במה שהן מצוות. ועונים אמן אחר ברכותיה של הקטנה שהגיעה לחינוך ויודעת למי מברכים [שבדרך כלל הוא בגיל שש].

כ. אין הנשים מצטרפות לזמן עליהם, והיינו בין לזימון בעשרה, בין לזימון בשלשה, שאם היו שם שני אנשים גדולים שאכלו, ואשה עמהם, אינה מצטרפת לזימון. ואפילו אשה עם בעלה ובניה אין לה להצטרף לזימון. ומכל מקום אם שומעת זימון הנעשה על ידי ג' אנשים גדולים, או ב' אנשים גדולים עם קטן שיודע למי מברכים, תענה זימון עמהם. וכן בזימון בעשרה, שאם בלאו הכי יש שם עשרה ומזמנים בשם, תענה עמהם זימון באמירת נברך אלהינו שאכלנו וכו'.

כא. שלש נשים שאכלו ביחד, רשאיות לזמן לעצמן. ואם עשר נשים אכלו ביחד, לא יזמנו בהזכרת שם ה', דהיינו לומר נברך לאלהינו וכו'. ויש אומרים שבזמן הזה לא נהגו הנשים לזמן כלל, אפילו בלי הזכרת שם ה'.

פרק יב - הלכות ברכות, ברכת הגומל, ושהחיינו

פרק יב - הלכות ברכות, ברכת הגומל, ושהחיינו

א. מותר לאשה ללמד את בנה את הברכות ולהזכיר שם ה' בעת לימוד הברכות, כל עוד הילד עדיין אינו יודע לברך מעצמו. ומותר לחנך את הקטן לברך אף שאינו מקפיד לקנח עצמו יפה.

ב. נשים חייבות לברך ברכת "הגומל" לאחר שנתרפאו ממחלה, או לאחר לידת בן או בת. ולכתחלה תברכנה כשעושים מסיבה בבית להולדת הבת, או בעת לימוד "ברית יצחק" שנוהגים לערוך בליל הברית, או בעת סעודת המילה, כשיש שם עשרה אנשים גדולים. ותברכנה בפתח החדר, בקול רם, כדי שישמעו את הברכה. וכן יכולות לברך בעזרת נשים, כשיש עשרה אנשים בבית הכנסת, בעת קריאת התורה בין גברא לגברא. אבל לא תברך ביחידות. ואין לאשה להמתין מלברך עד אחר שתטהר, אלא יכולה לברך גם בזמן שאיננה טהורה.

ג. אין לבעל לברך הגומל במקום אשתו, אלא אם כן גם הוא נתחייב בברכה זו, כגון שנסע מעיר לעיר שיעור פרסה וכדומה, שאז יברך בבית הכנסת בעת קריאת התורה, ואשתו תשמע את ברכתו בעזרת הנשים, ותכוין לצאת ידי חובת הברכה, וגם הוא יתכוין להוציאה בברכתו. וכך ינהגו כאשר אין אפשרות לאשה לברך בעצמה הגומל בפני עשרה, שהבעל יברך במקומה באופן הנזכר. [וגם בברכת הגומל שייך דין שומע כעונה, ואף שחיוב הבעל הוא מצד הולכי דרכים, וחיוב האשה הוא מצד חולה שנתרפא, אפילו הכי מועיל דין שומע כעונה להוציאה ידי חובתה, כיון דסוף סוף ברכת ההודאה היא].

ד. בדיעבד יולדת שעברה ובירכה הגומל שלא בפני עשרה, לא תחזור לברך שנית ברכת הגומל, אלא תאמר ברכה זו בלי שם ומלכות בפני עשרה.

ה. אשה שניצלה מתאונת דרכים, למנהג הספרדים אין לה לברך ברכת הגומל, ואף אם היו ברכב שנפצעו קשה או ח"ו נהרגו באותה תאונה, אינה מברכת הגומל, אלא אם כן שהתה בנסיעה מהלך שעה ורבע, שאז יכולה לברך הגומל על הנסיעה, ותכוין לפטור מה שניצלה מהתאונה. וכן במי שניצלה מטביעה, או שאר סכנות, אינה מברכת הגומל, אלא אם כן נסעה מעיר לעיר שיעור מהלך פרסה, שאז תברך הגומל על הנסיעה ויועיל לה גם עבור הצלתה. ואם רוצה לכתחלה לנסוע מעיר לעיר כדי לברך אחר כך הגומל, רשאית לעשות כן, ואין זה בכלל האיסור להכניס עצמו לידי סכנה, כיון שכן הוא דרך העולם לנסוע ממקום למקום. והוא הדין בזה למי שפרצו שודדים לתוך ביתה, והיתה בסכנת נפשות, שאינה מברכת הגומל.

ו. אשה הנוסעת מעיר לעיר בכל רחבי הארץ שיעור פרסה, דהיינו ששוהה בנסיעתה שיעור של שבעים ושתים דקות בכביש בינערוני, תברך תפלת הדרך בשם ומלכות. בין באוטובוס ובין ברכבת. ואף אם יש בדרך נקודות ישוב ומושבים, גם בזה מנהגינו לברך תפלת הדרך בשם ומלכות, אם נוסעת בכביש בינעירוני במשך שעה וחומש. אבל אם נוסעת מעיר לעיר פחות משיעור זה, לא תברך בשם ומלכות. והוא הדין אם יש בנסיעתה הלוך וחזור בו ביום שיעור זמן של שבעים ושתים דקות. אף אם נסעה מחצית שיעור פרסה בבוקר, ומחציתה בלילה. שגם החזרה בו ביום מצטרפת לשיעור זמן זה. אבל אם נסעה בלילה כחצי שעה, ולנה בעיר אחרת, ולמחרת נסעה עוד כשיעור שעה, אין הנסיעות מצטרפות, ותאמר תפלת הדרך בלא שם ומלכות. והוא הדין לאשה הטסה במטוס שיעור זמן הנז', שמברכת תפלת הדרך בשם ומלכות. ואם טסה במטוס שיעור הנז' מעל מקום יישוב, אפילו הכי מברכת תפלת הדרך. ו)

ז. המנהג שיש נוהגים לעשות מסיבה חגיגית וסעודת הודאה ושמחה לבת מצוה, ביום מלאת לבת שתים עשרה שנה ויום אחד [דהיינו ביום שבו נולדה], הוא מנהג טוב והגון, ויש בזה מצוה לחיזוק החינוך לבנות ישראל ברוח ישראל סבא. וטוב שיאמרו שם דברי תורה ושירות ותשבחות להשי"ת. אולם ברור מאד שיש לשמור בקפדנות על כללי הצניעות לפי דעת תורתינו הקדושה, וכמו שנאמר: עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה. ונכון שהבת תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו.

ח. אין האשה מברכת לבנה או בתה שהגיעו למצוות ברכת "שפטרני מעונשו של זה", כיון שאינה חייבת בחינוך בניה. ובלאו הכי מנהגינו לברך ברכה זו בלי שם ומלכות, גם על הבן שהגיע לי"ג שנה, אלא אומרים אחר עלייתו לתורה "ברוך שפטרני מעונשו של זה". וכן בבת שהגיעה לי"ב שנה ויום אחד, טוב שהאב יאמר "ברוך שפטרני מעונשה של זו" בלי שם ומלכות.

ט. גם הנשים תברכנה ברכת האילנות בחודש ניסן, כאשר יראו ב' אילנות העושים פרי, עם פרחיהן.

פרק יג - הלכות מנחה וערבית לנשים

פרק יג - הלכות מנחה וערבית לנשים

א. אשה שהתפללה שחרית, פטורה מלהתפלל מנחה וערבית, אך ממדת חסידות טוב שתתפלל גם תפלת מנחה וערבית. אבל אינה חייבת לומר למנצח והקרבנות. ודי לה בתפלת שמונה עשרה. וגם בשבת ויום טוב חייבות הנשים להתפלל לכל הפחות תפלה אחת, וכמבואר לעיל. ומנהג בנות אשכנז להתפלל בכל יום שחרית ומנחה. אבל ערבית אינן מתפללות, דכיון שתפלת ערבית רשות והאנשים קיבלוה כחובה, הנשים לא קיבלוה כחובה.

ב. אשה המתפללת תפלת ערבית, אין לה לברך ברכות קריאת שמע, אשר בדברו, אהבת עולם, אמת ואמונה, והשכיבנו, אלא תתפלל שמונה עשרה בלבד. ואם רוצה ממדת חסידות לומר גם קריאת שמע וברכותיה, יכולה לומר קריאת שמע, אך את הברכות צריכה לסיים בלי שם ומלכות, ותאמר ברוך מעריב ערבים, וכן ברוך אוהב את עמו ישראל.

ג. הנשים חייבות בקריאת שמע שעל המטה עם ברכת המפיל בשם ומלכות. ואמנם אין מברכים ברכת המפיל אלא בישנים קודם חצות, אבל אם עולה מטתה סמוך לחצות, באופן שלא תירדם אלא אחר חצות, אין לה לברך ברכת המפיל. [ויש שכתבו שמנהג הנשים שלא לומר קריאת שמע שעל המטה, וכן אינן מברכות ברכת המפיל]. 

פרק יד - דיני ערב שבת

 פרק יד - דיני ערב שבת

א. נכון לכבד הבית במטאטא וכדומה לכבוד שבת ויום טוב. ויציע מפה על השולחן שאוכלים עליו מכניסת השבת עד אחר ההבדלה. וראוי להציע מפה נקיה על כל השולחנות שבבית ובבית הכנסת.

ב. מתקנת עזרא הסופר שיהיו העם מכבסים ביום חמישי בשבת, מפני כבוד השבת. ואפשר לכבס גם בשאר ימות השבוע, אך טוב יותר לכבס מיום ד' והלאה, שאז מתחילה הארת השבת. ונכון שלא לכבס בערב-שבת, כדי שיהיו פנויים להכין צרכי שבת. והמקילים לכבס בערב-שבת במכונת כביסה אוטומטית, יש להם על מה לסמוך.

ג. יש נוהגים ללוש בערב-שבת עיסה כדי שיעור חלה, לעשות לחמים לבצוע עליהם בשבת, והוא מכלל כבוד שבת ויום טוב. [ראה להלן הלכות חלה מה שכתבנו באורך].

ד. נכון להשכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ולקנות כל צרכי שבת בערב שבת. ואין לקנות צרכי שבת קודם תפלת שחרית, ואם יש לחוש שאם ימתין מלקנות עד אחר התפלה, לא ישארו לו המצרכים הטובים, מותר שיקנה קודם התפלה, ויקרא קריאת שמע קודם שיקנה.

ה. יש אומרים שנכון לקנות כל צרכי שבת ביום שישי, ולא ביום חמישי, כדי שתחול עליהם קדושת שבת. אולם בימי החורף הקצרים, כשיש לחוש שאם ימתין מלקנות צרכי שבת ביום שישי, לא ימצא כמה מצרכי שבת בשוק, יקדים לקנות מיום חמישי.

ו. הזיעה שהאדם מזיע בהכנת צרכי שבת, הקדוש ברוך הוא מוחק בה את העוונות כמו הדמעות. ולכן אין להתעצל בטירחא בהכנת צרכי שבת. ו) וטוב לומר על כל דבר שקונה לכבוד שבת, כי זהו לכבוד שבת.ואף מי שהכין בהשכמה, מצוה שיוסיף גם סמוך לערב.

ז. מצוה לטעום מהתבשילים של שבת בערב שבת, כדי לראות אם הם מתוקנים לאכילה, כדי שיהיו נאכלים בשבת לעונג. וסמך לדבר, טועמיה חיים זכו. וכל הטועם תבשילו בער"ש, מאריכין לו ימיו ושנותיו. ונכון לטעום מכל מין ומין. וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו.

ח. מותר לשטוף את רצפות הבתים, או חדרי המדרגות, בערב שבת אחר חצות, אף אם מקבל על זה שכר, ובלבד שיהיה סיפק בידו להכין צרכי שבת. וכן אם אירע קצר חשמלי בבית בערב שבת אחר זמן מנחה קטנה, או שנקלקלה הפלאטה של שבת, מותר לתקן את הקצר או את הפלאטה אפילו על ידי אומן, עד סמוך לכניסת השבת.

ט. מצוה להטמין לשבת [בדרך המותרת] כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת.

י. גם הנשים מצוות על מצות עשה דשביתת בהמה, וכל שיש על הבהמה דבר הנידון משום משאוי, אסור להוציאה גם לכרמלית, וכ"ש ברשות הרבים שלנו שלדעת הרבה מגדולי הפוסקים חשיבא רשות הרבים גמורה מדאורייתא, וכן נתבאר שם שמצות שביתת בהמה נוהגת גם במי שקיבל עליו שבת מבעוד יום, משום תוספת מחול על הקודש, ולא רק בשבת עצמה.

פרק טו - דיני כניסת שבת

פרק טו - דיני כניסת שבת

א. מצוה לרחוץ כל הגוף ולחוף את הראש בערב שבת במים חמים לכבוד שבת. וגם נשים צריכות לרחוץ לכבוד שבת. ואם אינה יכולה להתרחץ כל גופה, תרחץ לכל הפחות פניה וידיה בחמין. ויש ליזהר שלא לרחוץ כ"כ סמוך לחשכה, שלא תבוא לידי חשש חילול שבת. ונכון יותר להתרחץ ביום שישי, שאז ניכר שהיא מתרחצת לכבוד שבת, ואם א"א לה להתרחץ ביום ו', תרחץ בליל שישי, ואם אינה יכולה, תתרחץ ביום חמישי, כי כל מה שהוא קרוב לשבת, ניכר שהוא לכבוד שבת.

ב. מצוה להתרחץ גם בערב יום טוב, כמו בערב שבת. ו)

ג. אם הניח מערב שבת את הפמוטים על גבי מגש מיוחד לנרות שבת, אין לטלטל את המגש בשבת, גם אם נותן לתוכה לחם, אף לאחר שהנרות כבו. ואפילו לצורך גופם או מקומם. אבל אם הניח נרות על סתם מגש שיש שם גם לחם, מותר לטלטלו אגב הלחם אחר שהנרות כבו. ולכן אם בדעתו להחליף את המפה שעל השלחן, יעשה תנאי מער"ש. ולדעת הרמ"א יכול להניח לחם מער"ש, ואז השלחן יהיה כבסיס לדבר האסור והמותר.

ד. אשה ששכחה להפריש חלה בערב שבת, וכבר אפתה את הלחם, ונזכרה בתוך זמן בין השמשות שלא הפרישה חלה, יש אומרים שאסור לה להפריש חלה בזמן בין השמשות, אלא אם כן אין לה לחם אחר לאכול בשבת. אבל אם יש לה לחם אחר לאכול בשבת, אין לה להפריש חלה בבין השמשות, וכל שכן משחשכה. ויש אומרים שבכל אופן מותר לה להפריש חלה בבין השמשות, גם אם יש לה לחם אחר לאכול, כל שהוא לצורך שבת. וכל שכן לצורך מצות "לחם משנה". והעיקר לדינא, שאם היה טרוד ונחפז בערב שבת, ולא הספיק להפריש חלה מערב שבת, יש להקל להפריש חלה בבין השמשות בכל אופן. אך אם הגיע זמן צאת הכוכבים, אין להפריש חלה. ובארץ ישראל אסור לאכול מהפת טרם שהפריש חלה. ובחוץ לארץ יאכל מהלחם, ולשייר מעט, ולאחר השבת יפריש מן המשוייר.

ה. אשה שקיבלה עליה שבת מבעוד יום, וכגון שהדליקה נרות וחשבה בפירוש לקבל על עצמה שבת אחר הדלקה זו, [כי לדידן אין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות, אלא אם כן היא מקבלת עליה שבת בפירוש בהדלקה], והוצרכה לעשות מלאכה קודם זמן כניסת השבת, וכגון שראתה שהגאז מכובה ויש צורך להדליקו, או הפלאטה אינה מחוברת לחשמל, או ששכחה לכבות את הבוילר, רשאית לומר לבני ביתה שלא קיבלו שבת שיעשו מלאכות אלה בשבילה. ואם אין שם אחר שיעשה מלאכה בשבילה, הבעל יכול להפר קבלת שבת שקיבלה אשתו. אך אם קיבלה שבת בערבית אינה יכולה לעשות התרה. ובמוצ"ש, מי שמוסיפה מחול על הקודש, וטרם הוציאה מעליה שבת, מותר לה לומר לאחרים שכבר הבדילו בתפלה, לעשות לה מלאכה בשעה זו.

ו. יסדר שלחנו ויציע כל המטות שבבית, ויתקן את כל עניני הבית כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת. ונכון לסדר את הבית סמוך לערב, כדי שיהיה ניכר שמסדרו לכבוד שבת. ונכון ששולחנו יהיה ערוך במשך כל יום השבת. ואמרו חז"ל, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד מלאך טוב ואחד מלאך רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא כן לשבת הבאה, ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו. ואם לאו ההיפך ח"ו.

ז. תשתדל שיהיו לה בגדים נאים לכבוד שבת, ותלבש בגדיה אחר שרחצה עצמה לכבוד שבת. ותשתדל להחליף את כל בגדיה לכבוד שבת. ותשמח בביאת השבת כיוצאת לקראת כלה.

ח. נכון להשאר עם בגדי שבת עד אחר ההבדלה, ואם אפשר עד אחר סעודה רביעית. וכשחל ט' באב במוצאי שבת, אין להסיר את בגדי השבת קודם צאת הכוכבים.

פרק טז - הלכות הדלקת נרות שבת

פרק טז - הלכות הדלקת נרות שבת

א. מצוה מדברי סופרים להדליק נר בערב שבת. ויהא זהיר במצוה זו ולעשות הנר יפה, דאמר רב הונא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים. [שבת כג:]. וראוי לאשה להתפלל לאחר הדלקת הנרות, שה' יתברך יתן לה בנים תלמידי חכמים מאירים בתורה, כי בשעת עשיית המצוה, התפלה נשמעת יותר.

ב. מעיקר הדין די להדליק נר אחד, לכבוד שבת. מכל מקום מנהגינו להדליק לפחות שתי נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכל המרבה בנרות לכבוד שבת הרי זו משובח. ויש הנוהגות להדליק שבעה נרות או יותר. ויש מדליקות נרות כמספר הנפשות של בני הבית. וכשנולד ילד מוסיפים עוד נר. ו)

ג. אשה שנהגה להדליק בערב שבת ז' נרות לכתחילה אין לה לפחות ממספר הנרות, וצריכה להמשיך במנהגה להדליק ז' נרות. ואם רוצה לבטל מנהגה ולהדליק רק שתי נרות מסיבות כלכליות וכדו', נכון יותר שתעשה התרה בפני ג', על שלא אמרה בתחלה שנהגה כן "בלי נדר". ואם מבטלת מנהגה באופן חד פעמי, כגון שנמצאת בבית חולים ויש שם רק ב' נרות, ואי אפשר לה להשיג ז' נרות אינה צריכה התרה. ונכון שבזמן שמתחלת לנהוג להדליק ז' נרות תתנה שאינה מקבלת עליה מנהג זה בנדר, ואז תוכל לשנות מנהגה בלי התרה.

ד. אפילו עני שאין לו מה לאכול חייב במצות הדלקת נרות, ושואל על הפתחים ולוקח שמן או נר ומדליק, שזה בכלל עונג שבת. ואם אין ידו משגת לקנות נר לשבת וגם יין לקידוש, נר שבת קודם. ויקדש על הפת. ואם יש לו חשמל, א"צ לחזר על הפתחים לקנות נר, אלא יברך על החשמל.

ה. מי שאין לו אלא נר אחד בלבד וכגון שנמצא בבית האסורים וכיוצא בזה, והוא בערב שבת של חנוכה ידליק הנר לחנוכה עם הברכות, ואת אור החשמל ידליק לצורך נר שבת. ורשאי אף לברך על הדלקת נר חשמל "להדליק נר של שבת". ואם אין לו אור חשמל ויש לו רק נר אחד, יש מי שאומר שבזמן הזה שבלאו הכי מדליקים בבית, ידליק הנר לצורך נר חנוכה, ויעלה לו גם לשלום ביתו, שלא יתקל בכסא וכדומה, ויש חולקים.ואם יש לו שתי נרות ידליק נר אחד לנר חנוכה ונר אחד לשבת, אף אם הוא בליל ב' והלאה של חנוכה.

ו. המדליק צריך שידליק רוב היוצא מן הפתילה שבנר, כדי שהאש תעלה יפה מיד כשסילק ידו מההדלקה.ואין צריך להבהב הפתילה קודם ההדלקה. ואף על פי כן יש שנהגו להדליק הפתילה ולכבותה, קודם ההדלקה כדי שתהא מחורכת ויאחז בה האור יפה.

ז. אשה שהדליקה נרות שבת, ואחר מספר רגעים מההדלקה כבו הנרות מהרוח וכיוצא בזה, אם ברור לה שעדיין לא שקעה החמה צריכה לחזור ולהדליק הנרות בלי ברכה, ואם חוששת שכבר שקעה החמה לא תדליק הנרות מחשש חילול שבת. ואם קיבלה שבת בפירוש, או שהיא מבנות אשכנז הנוהגות לקבל עליהם שבת בהדלקה, תאמר לבני הבית שלא קיבלו עליהם שבת להדליק את הנרות [קודם השקיעה].וי"א שגם בנר של חנוכה שמדליקין בערב שבת אם כבו הנרות צריך לחזור ולהדליקם מבעוד יום. ומ"מ מעיקר הדין גם בערב שבת, אם כבו נרות חנוכה אינו זקוק להדליקם.

ח. מנהגינו פשוט שאין מקפידים לכבות את החשמל לפני הדלקת הנרות של שבת, ואין בזה חשש ברכה לבטלה. ומכל מקום המחמיר לכבות את החשמל קודם הדלקת הנר, תבוא עליו ברכה.

ט. ראוי לכתחילה ללבוש בגדי שבת קודם ההדלקה, ואם הזמן מצומצם ויש חשש שאם תלבש בגדי שבת קודם ההדלקה יעבור זמן ההדלקה, תדליק ואחר כך תלבש בגדי שבת.ואשה נשואה הנוהגת לילך בביתה בגילוי שערות ראשה, צריכה לכסות הראש בעת ברכת הנרות. [ונכון לנהוג שלא לילך גם בבית בגילוי ראש]. ואם היא לובשת פאה נכרית, אע"פ שמן הדין אסור לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, מכל מקום בבית מותר, ולכן יכולה לברך על הנר וכל הברכות כולם, כשהיא לובשת פאה נכרית.ומנהג יפה לתת כסף לצדקה קודם ההדלקה.

החייבים בהדלקה

י. הדלקת נר בשבת היא מצוה מדברי סופרים, ואינה רשות שאם ירצה ידליק ואם ירצה לא ידליק, אלא היא חובה על כל בית בישראל. ובין האנשים ובין הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת, אלא שהנשים מצוות על זה יותר מן האנשים. מפני שהן עקרות הבית ועוסקות בצרכי הבית, וגם הן מצויות בבית.לפיכך מי שמתגורר בגפו, כגון אלמן, מברך ומדליק על הנרות שמדליק בביתו.

יא. טוב שהאיש יעסוק בתיקון הנרות של שבת, שיניח הנרות בפמוט, וכדומה.ויש נוהגים שהבעל מדליק את הנר בלי ברכה, ומכבה מיד, כדי להכינו שידלק היטב. או שידליק בחדר אחר או במטבח, וכיו"ב. ומכל מקום לא יברך על הדלקתו שבחדר האחר.ואפילו אם מדליק קודם הדלקת הנרות של אשתו, בחדר האוכל.ואם הבעל הקדים ובירך על הדלקת הנרות שהדליק בחדר השינה, אין האשה רשאית לברך על הדלקת הנרות שמדליקה בחדר האוכל.ואין הבעל צריך לשלם לאשתו שכר המצוה כדין החוטף מצוה מחבירו.אולם לכתחלה ברור שהאשה קודמת לבעל בהדלקת הנרות.

יב. גם אשה רווקה הדרה לבדה, או אשה שנתאלמנה או נתגרשה, חייבת להדליק נרות בערב שבת ובערב יום טוב. וכן מי שאין אשתו מדליקה מאיזו סיבה שהיא, חייב להדליק נרות שבת ויום טוב, ולברך עליהם. ואף אם יש לו בת גדולה הדרה עמו, עדיף שהוא עצמו ידליק הנרות, אבל אם חולה או זקן שאינו יכול להדליק בעצמו, ימנה את בתו כשליח להדלקת הנר, והיא תדליק.

יג. אף מי שהוא נשוי ושובת לבדו בביתו, מפני שאשתו נמצאת בבית חולים, או שנוסע לבדו לשבות באיזה מקום, וכל כיוצא בזה, חייב להדליק נרות שבת במקום ששובת בברכה. ואף אם אשתו מדליקה נרות שבת במקום שהיא נמצאת בו.

יד. מעיקר ההלכה אין חובה כלל על הבנות הרווקות הסמוכות על שלחן הוריהן להדליק נרות שבת. ומעולם לא נהגו בנות הספרדים לעשות כן. ומכל מקום אם יש ברצונן להתנהג בחסידות ולהחמיר על עצמן להדליק נרות שבת בחדריהן, אסור להן לברך על ההדלקה, אלא ישמעו את הברכה מפי האם, שהיא עקרת הבית, בעת שמדליקה את הנרות בחדר האוכל, ויענו אמן, ואז תדלקנה בחדריהן בלי ברכה. וכל שכן שהבנים הרווקים אינם רשאים להדליק נרות שבת בברכה, בחדרים המיוחדים להם בבית הוריהם.

טו. בחור הלומד בישיבה עם פנימיה צריך להדליק נרות שבת בחדר השינה שלו. וצריך שהנרות יהיו גדולים שיעור שכאשר יחזור מסעודת ליל שבת ישארו דלוקים. ובעת שמדליק הנרות יברך לפני ההדלקה, ואם יש בחדר כמה בחורים הישנים שם, האחד ידליק בתורנות, והאחרים ישמעו ויצאו ידי חובתם. ואין הבדל בזה אם ההורים נמצאים בארץ או בחו"ל. [ואין הדבר דומה לנר חנוכה שאין בני הישיבות הספרדים מדליקין בברכה בחדריהם, דהתם החיוב הוא רק על איש וביתו, ולכן יוצאים ידי חובה בהדלקת ההורים. אבל בנר שבת אם אין הבן מתגורר בבית הוריו היאך יצא ידי חובת ההדלקה].

טז. והוא הדין למוסד חינוכי לבנות שצריכות הבנות להדליק נרות שבת בברכה בחדר השינה שלהן. ואם יש מספר בנות בחדר אחד, תדליק אחת מהדרות בחדר. ויעשו כן בתורנות. ואם אין להן אפשרות להדליק בחדר מאיזו סיבה שהיא, מדליקות את הנרות בחדר האוכל המשותף לכולן, ורוצות כל אחת ואחת מהבנות שהגיעו למצוות להדליק נר שבת, יש להן לשמוע את ברכת להדליק נר של שבת מפי אחת הבנות, ואז כולן ידליקו את הנר שלפניהן בלי ברכה. וכן המנהג אצל עדות המזרח.

יז. בחור רווק הלומד בפנימיה, או בת המתגוררת בפנימיה, המוזמנים לסעוד אצל מכרים או קרובי משפחה, וחוזרים לישן בחדריהם בפנימיה, ידליקו הנרות בחדר השינה בברכה, אחר שיגיע זמן פלג המנחה, ויקבלו שבת בהדלקה. ואם מדליקים תוך חצי שעה מהשקיעה אינם צריכים לקבל שבת. ויתנו שמן שיעור שישאר דלוק עד שיחזרו לישון, או נרות גדולים.ואם הם מגיעים לביתם לשבת חופשה, או לימי בין הזמנים, נפטרים בברכת הנר של עקרת הבית, ודינם ככל יתר בני הבית.

יח. כלה השובתת אצל חמותה, צריכה הכלה להדליק הנרות בברכה בחדר השינה שמייחדים עבורה. והחמות תברך על ההדלקה שבחדר האוכל. וכן הוא הדין לבת נשואה השובתת עם בעלה אצל אמה, ומייחדים להם חדר לשינה, שמדליקה ומברכת בחדר השינה.

יט. אורח המתארח אצל קרוביו או ידידיו, ומייחדים לו חדר לשינה, אף שאוכל ושותה עם בעל הבית, צריך להדליק נר שבת בברכה בחדר השינה שייחדו לו. וכן מי שמתארח בבית מלון צריך להדליק נר שבת בחדרו. אך אם בעלי בית המלון חוששים מדליקה, ואינם מאפשרים להדליק נר בחדר השינה, ידליק בברכה בחדר האוכל. ואם כבר קדמו אחרים והדליקו נרות שבת בחדר האוכל, אין לו לברך שם עוד, אלא יוכל לברך על הדלקת החשמל בחדר השינה.

כ. המתארחים אצל קרוביהם לסעודת ליל שבת, ויוצאים מבעוד יום וחוזרים לביתם לאחר הסעודה, לישן שם, אם הם יוצאים מביתם אחר שהגיע זמן פלג המנחה, ידליקו הנרות בביתם בברכה, וילכו לבית קרוביהם. וצריך ליתן שמן כשיעור שידלק עד שיחזרו לביתם לישן, או נרות גדולים שידלקו עד שיחזרו לביתם. ואם יוצאים קודם פלג המנחה, אין להם לברך על ההדלקה.

כא. חיילים היוצאים לשמירה בליל שבת, אם הם חוזרים לפנות בוקר, ולא יספיקו ליהנות כלל מהנרות, אין להם להדליק נרות בערב שבת, ואנוס רחמנא פטריה. אבל אם הם חוזרים מהשמירה במשך הלילה, ידליקו נרות ארוכים, באופן שישארו דלוקים עד לחזרתם מהשמירה. ואם חוששים שמא עד שיחזרו כבר יכבו הנרות, ולא ישתמשו לאור הנר, ידליקו בלי ברכה.

כב. חיילים הנמצאים באוהל סיירים, ששם הסכנה מרובה בהדלקת הנרות באוהל, אין להם להדליק באוהל, אף אם הם אוכלים שם, אלא יסמכו על החשמל, וידליקו תאורה זו במיוחד לצורך שבת, ויברכו להדליק נר של שבת.

כג. יולדת הנמצאת בבית חולים בערב שבת, או בבית החלמה, אם אוכלת ליד מטתה בחדרה, תדליק שם נר שבת בברכה, אפילו אם בעלה מדליק נרות בביתם. ואם כבר הקדימו אחרים והדליקו נרות שבת בחדרה, אינה צריכה להדליק, ואינה צריכה להשתתף בפרוטות בהדלקת הנר של בית החולים, שמסתמא בית החולים מזכה לה חלק בשמן ובנרות, כשם שכל מחסורה על הנהלת בית החולים או בית ההחלמה. ואם הנהלת המקום אינה מאפשרת להדליק נרות ליד מטת היולדת, מסיבות רפואיות וכדומה, תדליק בחדר האוכל של בית החולים, אם אוכלת שם. ואם קדמו נשים אחרות והדליקו הנר בחדר האוכל של בית החולים, אין לה להדליק שם בברכה. ותסמוך על הדלקת החשמל שבחדר השינה. ואם רוצה להדליק נרות גם היא בחדר האוכל, לדידן יש להורות שתדליק בלי ברכה.

כד. היולדת, יכולה להדליק נרות שבת בביתה בברכה, אף על פי שהיא טמאה. וכן הדין לכל אשה טמאה שצריכה להדליק נרות שבת בברכה, כשם שחייבת בברהמ"ז ושאר ברכות. וכן המנהג בכל תפוצות ישראל.

כה. סומא [עיוורת] מדליקה הנרות ומברכת, שהרי יש לה הנאה במאורות על ידי שאחרים רואים ויורוה את הדרך אשר תלך בה, וכמו שאמרו כן לענין ברכת יוצר המאורות שהסומא מברך ברכה זו מהטעם האמור.ומכל מקום אם יש לה בעל פיקח שהוא רואה, נכון שהוא יברך וידליק נרות שבת.

כו. אשה ששכחה להדליק נרות שבת, וגם בעלה לא הדליק, יש אומרים שמכאן ולהבא צריכה להוסיף בכל ערב שבת נר נוסף על מה שהיתה רגילה להדליק עד כה. ויש מקילים בזה על כל פנים באשה עניה שתוסיף מעט שמן, או שתקח נרות שעוה גדולים יותר מעט. וכן אשה שהיתה רגילה להדליק ב' או ז' נרות, ופחתה נר אחד, יש אומרים שצריכה להדליק מכאן ולהבא נר נוסף. ובלאו הכי בזמן הזה שיש אור החשמל דלוק בבית, אין צריך לקנוס בזה, ולכן גם אם שכחה פעם אחת ולא הדליקה נרות כלל, והיה אור החשמל דלוק, תדליק בשבת הבאה כמנין הנרות שהורגלה בו עד כה.

כז. אשה שפשעה ולא הדליקה נרות במשך זמן רב, ואחר כך חזרה בתשובה והתחילה לשמור תורה ומצוות, אין צריך לקנוס אותה להדליק נר נוסף, אפילו אם לאחר נישואיה הדליקה כמה פעמים ב' נרות, יכולה להמשיך ולהדליק ב' נרות, בפרט בזמן הזה שמשתמשים באור החשמל.

כח. אשה ששכחה להדליק נר בערב יום טוב, אין קונסין אותה שתצטרך להדליק מכאן ולהבא נר נוסף על מה שהיתה מדליקה קודם לכן. ובפרט כשהיה אור החשמל דלוק, שגם בשבת אין קונסין אותה.

כט. אין צריך להדליק נרות שבת בבית הכנסת, שבזמן הזה שאין אורחים סועדים בבית כנסת בשבת, לא תיקנו להדליק שם נרות שבת. ויש מקומות שנהגו להדליק נר שבת בבית הכנסת, שנאמר, באורים כבדו ה'. אבל אין להם לברך על ההדלקה.ואין צריך לדקדק בהם להדליקם במקומם, אלא יכולים להדליקם במקום אחד, ולהעבירם לפני השבת למקום אחר.

ל. קהלות שנהגו ששמש בית הכנסת מדליק נרות שבת בבית הכנסת קודם כניסת השבת בלי ברכה, ואחר כחצי שעה בא החזן ומברך ברכה בשם ומלכות על הדלקת הנרות, יש לבטל מנהגן זה, שאין לו כל יסוד בהלכה, ועמי הארץ שאינם בקיאים בהלכה הנהיגוהו.

לא. יש נוהגים לתת שמן בנרות שבת שבבית הכנסת, כשיעור שיהיו דולקים עד יום שבת בערב. וכן עושים ביום טוב, ועושים כן משום כבוד בית הכנסת, שנאמר: באורים כבדו ה', ואין בזה חשש משום בל תשחית.